החלטה בתיק רע"א 4766/04

1.        בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' יעקבי-שווילי, י' גריל, מ' נאמן) מיום 28.4.04, לפיו נתקבל בחלקו ערעורם של המבקשים על פסק דינו מיום 24.3.03 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ח' הורוביץ), לרבות על פסיקתא מתוקנת שניתנה לגבי פסק הדין ביום 14.4.03. בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיב לפינוי המבקשים מדירת מגוריהם (להלן: "הדירה") ולדמי שכירות ראויים בגין דירה זו.

2.        העובדות הצריכות לעניין. בכתב תביעה מתוקן שהגיש המשיב לבית משפט השלום הוא טען כי הוא הבעלים הרשום של חלק מבניין אשר בקומת הקרקע שבו מחזיקים המבקשים בדירה בת חמישה חדרים המורכבת משתי דירות: האחת בת שלושה חדרים בה הם מחזיקים כדיירים מוגנים בהתאם לחוזה מיום 4.1.81 שנערך בינם לבין מי שהיה אותה עת בעלי הבניין (מר ג'ורג' סווידס), השניהבת שני חדרים, אליה פלשו שלא כדין.

           טענתם של המבקשים היא כי בשנת 1984 הוסכם בינם לבין מיופה כוחו של בעל הבניין דאז כי ליקוי שהתגלה בדירה יתוקן על חשבונם והם ירכשו את הדירה כנגד הוספת סך של 10,000 דולר, אולם בשל פטירתו של מיופה הכוח לא הושלם הליך העברת הבעלות מבחינה פורמלית.

           אין זה ההליך המשפטי הראשון המתנהל בין הצדדים. תביעה שהגיש המשיב לתשלום דמי שכירות ולפינוי המבקשים מהדירה נדחתה מאחר שהמשיב לא הוכיח את טיב זכותו בנכס במועד הגשת התביעה (15.10.91). עם זאת נדחתה טענת המבקשים לבעלות בדירה (ת.א. 14272/91).

           בהליך אחר, שהמבקשים לא היו צד לו (ת.א. 1398/91), ניתן פסק דין הצהרתי לפיו המשיב ואדם נוסף הם בעלי הבניין וזכאים להירשם כבעליו. הבניין נרשם על שמו של המשיב ביום 30.8.92. בעקבות פסק הדין ההצהרתי עתרו המבקשים לבית המשפט המחוזי בחיפה על מנת לבטל את פסק הדין. תביעתם נדחתה לאחר שגרסתם בדבר בעלותם על הדירה מאז שנת 1984 נדחתה כמשוללת יסוד (ת.א. 10169/97). ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין נדחה על ידי בית משפט זה בהסכמתם ובהמלצת בית המשפט (ע"א 1353/01).      

           בהמשך להליכים אלה הוגשה התביעה נשוא בקשת הערעור שבפני, לפינוי המבקשים מהדירה ולדמי שכירות ראויים בגינה. בדיון בבית משפט השלום שבו המבקשים וטענו כי הם בעלי הדירה, חרף הקביעות בהליכים הקודמים. בהמשך טענו, כי במידה שאינם בעלי הדירה הרי שהם דיירים מוגנים בה. בית משפט השלום, לאחר שבחן הראיות ושמע העדים קבע, כי המבקשים פלשו במועד כלשהו בשנת 1986 מדירת מגוריהם לדירה נוספת בת שני חדרים בבניין ולמחסן, בהם לא היתה להם כל זכות, וביצעו שינויים כך ששתי הדירות הותאמו לכדי דירה אחת. ביצוע השינויים בדירה מביא לקיומה של עילת הפינוי על פי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: החוק). בנוסף נקבע כי המבקשים לא שילמו דמי שכירות לפחות משנת 1984 ונדחתה טענתם כי הם לא נדרשו לשלם דמי שכירות וכי יש לקזז את עלות השיפוצים שערכו בדירה מדמי השכירות. לפיכך מצא בית משפט השלום כי הוכחה עילת פינוי בהתאם לסעיף 131(1) לחוק. בית המשפט דחה אף את טענת המבקשים לפיה יש להושיט להם סעד מן הצדק בהתאם להוראת סעיף 132(א) לחוק, לאחר שהביא בחשבון כי מדובר בדירת מגורים של משפחה בת עשר נפשות, בקבעו כי הם העלו טענות סרק וטענות כוזבות ועשו כל שלאל ידם כדי למנוע מהמשיב לממש את זכותו בדירה. לאור האמור הורה בית משפט השלום על פינוי המבקשים מהדירה וחייב אותם בדמי שכירות מוגנת מחודש יולי 1983 ובדמי שכירות ראויים.

           על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט השלום מבוססים כראוי בחומר הראיות ואין מקום להתערב בהם. אשר לטענת המבקשים כי יש להושיט להם סעד מן הצדק, קבע בית המשפט המחוזי כי טענה זו יכולה להיות רלוונטית אך ורק לגבי אותם שלושה חדרים בהם נתונה למבקשים זכות דיירות מוגנת. יחד עם זאת קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שהדירה משמשת קורת גג למבקשים ולשמונת ילדיהם, אין להושיט להם סעד מן הצדק היות שהם נמנעו משך כשמונה עשרה שנים לשלם דמי שכירות, גם לאחר שנדחתה בהליכים קודמים טענתם לבעלות בדירה. בנוסף, אין בסיס לטענה כי המשיב פעל בחוסר תום לב או כי הוא אחראי לאי-קבלת דמי השכירות, ועל כן היה בית משפט השלום רשאי להגיע למסקנה כי אין המבקשים זכאים לסעד מן הצדק. אשר לתיקון סכום דמי השכירות הראויים על ידי בית משפט השלום בפסיקתא מיום 14.4.03, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשים לפיה אין מדובר בתיקון הנובע מטעות סופר בפסק דינו של בית משפט השלום.

           יחד עם זאת מצא בית המשפט המחוזי להתערב בגובה הסכום בו חויבו המבקשים בגין דמי שכירות ראויים לשני החדרים אליהם פלשו בשנת 1986, באופן שדמי השכירות הראויים יחושבו אך ורק בעבור שבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. כן הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע הפינוי עד ליום 1.9.04.

           בבקשה שבפני חוזרים המבקשים על עיקרי הטענות שהועלו בפני בית המשפט קמא ונדחו על ידו. לטענתם, מעורר המקרה דנן מספר שאלות הראויות להתברר ב"ערעור שני": האם טענת בעלות שמעלה דייר מוגן משך שנים, לרבות בהליכים משפטיים, הינה עילה מוצדקת לאי-תשלום דמי השכירות לבעלים הרשום; האם טענה לבעלות בנסיבות בהן התרשל בעלי הנכס ברישום זכותו, מאפשרת לדייר המוגן לטעון לסעד מן הצדק גם כאשר לא שילם את דמי השכירות כל אותה תקופה; האם אין מקום לבחון מחדש את ההלכה בנוגע למתן סעד מן הצדק בדירת מגורים נוכח המצב הכלכלי הקשה.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה שהוגשה עליה, החלטתי כי אין להיעתר לבקשת רשות ערעור זו. כאמור, שתי הערכאות הקודמות דנו בהרחבה בטענות שהועלו ולא מצאתי כי הן מעוררות שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור. הלכה מושרשת היא עימנו, כי רשות לערעור שני ניתנת אך ורק במקרה שבו מתעוררות סוגיות בעלות חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגות מעניינם של הצדדים (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו (3) 123). המבקשים מנסים לשוות לטענותיהם אופי של טענות משפטיות בעלות חשיבות כללית, אך הלכה למעשה בקשתם היא כי בית משפט זה יתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, ואושרו על ידי בית המשפט המחוזי. טענותיהם נוגעות לנסיבות הסכסוך בין הצדדים, ואין בהן כל סוגיה שיש בה חשיבות החורגת מגדריו של ערעור זה, שתצדיק ערעור שני בפני בית משפט זה.

           הבקשה נדחית.

           הצו הארעי לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהוצא על ידי בית משפט זה ביום 24.8.04 בטל איפוא אף הוא.

           המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך הדין של המשיב בסכום של 5,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ו' בחשון תשס"ה (21.10.04).

                                                                                                ש ו פ ט ת     

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /אמ התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: